רשימות שיעורים על סוכה מ״ח

מהדורה: ספר רשימות שיעורים על מסכת סוכה, ניו יורק תשמ"ט

« רשימות שיעורים על סוכה מ״ז ע״ב רשימות שיעורים על סוכה מ״ט ע״א »

1 רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְעִנְיַן פָּזֵ״‎ר קֶשֶׁ״‎ב. פַּיִיס בִּפְנֵי עַצְמוֹ. זְמַן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. קׇרְבָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שִׁירָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

2 מַתְנִי׳ הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה — שְׁמוֹנָה. כֵּיצַד? מְלַמֵּד שֶׁחַיָּיב אָדָם בְּהַלֵּל וּבְשִׂמְחָה וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג כִּשְׁאָר כׇּל יְמוֹת הַחַג.

3 גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי — דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ״ — לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אַךְ״ — חִלֵּק.

4 וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן וּלְהוֹצִיא לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן? מְרַבֶּה אֲנִי לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן — שֶׁיֵּשׁ שִׂמְחָה לְפָנָיו, וּמוֹצִיא אֲנִי לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן — שֶׁאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו.

5 מַתְנִי׳ סוּכָּה — שִׁבְעָה. כֵּיצַד? גָּמַר מִלֶּאֱכוֹל — לֹא יַתִּיר אֶת סוּכָּתוֹ. אֲבָל מוֹרִיד אֶת הַכֵּלִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, מִפְּנֵי כְּבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג.

6 גְּמָ׳ אֵין לוֹ כֵּלִים לְהוֹרִיד, מַהוּ? אֵין לוֹ כֵּלִים?! אֶלָּא כִּי אִשְׁתַּמַּשׁ בְּמַאי אִשְׁתַּמַּשׁ? אֶלָּא: אֵין לוֹ מָקוֹם לְהוֹרִיד כֵּלָיו, מַהוּ? רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: פּוֹחֵת בָּהּ אַרְבָּעָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: מַדְלִיק בָּהּ אֶת הַנֵּר.

7 וְלָא פְּלִיגִי: הָא לַן וְהָא לְהוּ.

8 הָא תִּינַח סוּכָּה קְטַנָּה, סוּכָּה גְּדוֹלָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דִּמְעַיֵּיל בַּהּ מָאנֵי מֵיכְלָא. דְּאָמַר רָבָא: מָאנֵי מֵיכְלָא — בַּר מִמְּטַלַּלְתָּא. מָאנֵי מִשְׁתְּיָא — בִּמְטַלַּלְתָּא.

9 מַתְנִי׳ נִיסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד? צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחְזֶקֶת שְׁלֹשָׁה לוּגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁילוֹחַ. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. עָלָה בַּכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ, שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מוּשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיַּיִן. וּמְנוּקָּבִין

10 כְּמִין שְׁנֵי חוֹטָמִין דַּקִּין, וְאֶחָד מְעוּבֶּה וְאֶחָד דַּק, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אַחַת. מַעֲרָבוֹ — שֶׁל מַיִם, מִזְרָחוֹ — שֶׁל יַיִן. עֵירָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן, וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם — יָצָא.

11 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּלּוֹג הָיָה מְנַסֵּךְ כׇּל שְׁמוֹנָה. וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמֵר לוֹ: הַגְבַּהּ יָדֶךָ. שֶׁפַּעַם אֶחָד נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, וּרְגָמוּהוּ כׇּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן.

12 כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חָבִית שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת מִן הַשִּׁילוֹחַ וּמַנִּיחָהּ בַּלִּשְׁכָּה. נִשְׁפְּכָה, נִתְגַּלְּתָה, הָיָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר. שֶׁהַיַּיִן וְהַמַּיִם מְגוּלִּין — פְּסוּלִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.

13 גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב עֵינָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן וְגוֹ׳״.

14 הָנְהוּ תְּרֵי מִינֵי, חַד שְׁמֵיהּ שָׂשׂוֹן וְחַד שְׁמֵיהּ שִׂמְחָה. אֲמַר לֵיהּ שָׂשׂוֹן לְשִׂמְחָה: אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָּךְ, דִּכְתִיב: ״שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ שִׂמְחָה לְשָׂשׂוֹן: אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָּךְ, דִּכְתִיב: ״שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים״. אֲמַר לֵיהּ שָׂשׂוֹן לְשִׂמְחָה: חַד יוֹמָא שָׁבְקוּךְ וְשַׁוְּיוּךְ פַּרְוַונְקָא, דִּכְתִיב: ״כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ״. אֲמַר לֵיהּ שִׂמְחָה לְשָׂשׂוֹן: חַד יוֹמָא שָׁבְקוּךְ וּמָלוּ בָּךְ מַיָּא, דִּכְתִיב: ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן״.

15 אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא דִּשְׁמֵיהּ שָׂשׂוֹן לְרַבִּי אֲבָהוּ: עֲתִידִיתוּ דִּתְמַלּוֹ לִי מַיִם לְעָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִיב: ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן״, אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה כְּתִיב ״לְשָׂשׂוֹן״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״בְּשָׂשׂוֹן״ — מַשְׁכֵּיהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא מְשַׁוֵּינַן לֵיהּ גּוֹדָא וּמָלֵינַן בֵּיהּ מַיָּא.

16 עָלָה בַּכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל הָעוֹלִים לְמִזְבֵּחַ — עוֹלִין דֶּרֶךְ יָמִין וּמַקִּיפִין וְיוֹרְדִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל. חוּץ מִן הָעוֹלֶה לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ, שֶׁעוֹלִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל וְחוֹזְרִין עַל הֶעָקֵב. וְאֵלּוּ הֵן: נִיסּוּךְ הַמַּיִם, וְנִיסּוּךְ הַיַּיִן, וְעוֹלַת הָעוֹף כְּשֶׁרָבְתָה בַּמִּזְרָח.

17 אֶלָּא, שֶׁהָיוּ מַשְׁחִירִין. בִּשְׁלָמָא דְּיַיִן מַשְׁחִיר, דְּמַיָּא אַמַּאי מַשְׁחִיר? כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: עֵירָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן, וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם יָצָא — שֶׁל מַיִם אָתֵי לְאַשְׁחוֹרֵי.

18 וּמְנוּקָּבִים כְּמִין שְׁנֵי חוֹטָמִין וְכוּ׳. לֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה הִיא וְלָא רַבָּנַן, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּלּוֹג הָיָה מְנַסֵּךְ כׇּל שְׁמוֹנָה. דְּאִי רַבָּנַן, — כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ!

19 אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן: חַמְרָא סְמִיךְ, מַיָּא קְלִישׁ.

20 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה — ״רָחָב״ וְ״קָצָר״ אִית לֵיהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי קַשְׂווֹאוֹת הָיוּ שָׁם, אֶחָד שֶׁל מַיִם וְאֶחָד שֶׁל יַיִן. שֶׁל יַיִן — פִּיהָ רָחָב, שֶׁל מַיִם — פִּיהָ קָצָר, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אַחַת, שְׁמַע מִינַּהּ.

21 מַעֲרָבוֹ שֶׁל מַיִם. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּצַדּוּקִי אֶחָד שֶׁנִּיסֵּךְ עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, וּרְגָמוּהוּ כׇּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִפְגְּמָה קֶרֶן הַמִּזְבֵּחַ, וְהֵבִיאוּ בּוּל שֶׁל מֶלַח וּסְתָמוּהוּ. לֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּכְשַׁר לַעֲבוֹדָה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה מִזְבֵּחַ פָּגוּם.

פירוש רשימות שיעורים על סוכה מ״ח

1 תוס' ד"ה רגל וכו' ור"ח מפרש לענין שידחה אבילות כו' ומיהו אי אפשר לומר שידחה לגמרי דהא כו' אמרי' יום א' לפני החג וחג שמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום עכ"ל. עיין במו"ק דשמע"צ אינו מבטל שלשים. שיטת הראב"ד היא שבאבילות אחת אין לבטל פעמיים גם אבלות ז' וגם אבלות ל', ולפיכך פוסק באבלות שנתבטל בה דין שבעה מחמת ר"ה שאין יוה"כ מבטל בה דין שלשים. ברם שיטת הטור יו"ד סי' שצ"ט היא שיוה"כ מבטל ל', ומ"מ מודה הטור דשמע"צ אינו מבטל אבלות דל'. וצ"ע, למה לא יבטל שמע"צ את דין ל' לדעת הטור. ונ"ל דסובר הטור שהמבטל של אבלות הוא השנוי בזמן מחול לקדש, ובשמע"צ שעוברים מקדושת הסוכות לקדושת שמע"צ ליכא מבטל כי אין משנים מחול לקדש אלא מקדושה לקדושה.

2 ולולא דברי התוס' שלפנינו היה ניתן לומר ששמע"צ אינו חלות קדושה בפני עצמה לגבי שמחה - דשמחת שמע"צ ושמחת חג הסוכות מהוות מצוה אחת עיין לקמן בשעורים על המשנה הבאה. והואיל והמבטל את האבלות הוא שמחת הרגל המחודשת, לפיכך אין שמע"צ יכול להוסיף על בטול האבלות של סוכות ואין שמע"צ מבטל ל' אחרי שחג הסוכות בטל ז'. עכ"ז עולה שמע"צ למנין כז' ימים בספירת ל' יום, דהא לגבי כמה דברים הריהו רגל בפני עצמו.

3 שם. בא"ד - שלא היו אומרים מזמור שלם אלא חציו היום וחציו למחר ע"כ. וצ"ע בביאור הדבר. ונ"ל שכדי לציין שיש צרוף בין פרי החג דפוחתין והולכין מיום ליום לכן אומרים חצי מזמור היום וחציו למחר.

4 שם. בגמ' - לילי יו"ט האחרון. עיין ברש"י כאן דמצות שמחה ביום שמע"צ נלמדת מק"ו משמחת ליל שמע"צ. ברם דעת רש"י בפסחים עא. שרק בליל שמע"צ חייבין בשמחה ולא ביום, ולכאורה שיטת רש"י שם צ"ע. ונראה דרש"י סובר שחובת השמחה בשמע"צ היא מדין סוכות, ולגבי שמחה הוי ליל שמע"צ חלק מסוכות. לפיכך כתב בפסחים שיש חיוב שמחה דוקא בלילה, כי בדומה לדיני מקדש שהלילה הולך אחרי היום שלפניו, כן יש שמחה רק בלילה דמצטרף לסוכות משלפניו. ואפי' לשיטתו כאן שיום שמע"צ חייב בשמחה נ"ל דהוא מדין סוכות כמו הלילה, דלגבי שמחה אין שמע"צ רגל בפני עצמו אלא הוי כהמשך חג הסוכות.

5 הרמב"ם פוסק ששמונת ימי החג חייבים בשמחה פ"ו מיו"ט הלי"ז, ועכ"ז אינו ממעט לילי יו"ט ראשון. ופסקו צ"ע, כי הוא בניגוד לסוגיא. ועיין בתשובות מנחת ברוך שמיישב פסק הרמב"ם כי סובר דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ויוצאים מצות השמחה עם קרבן ששחטו בערב יו"ט, או שסובר שיוצאים בליל יו"ט ראשון בשאר שמחות - דהא ליל יו"ט מבטל אבלות, הרי דיש בו שמחה. מאידך לפי הסוגיא דידן ליכא שמחה דאכילת קדשים בליל יו"ט ראשון, ולא דן בשאר שמחות.

6 שם. רש"י ד"ה הא לן. לרש"י בן בבל מכניס ביום ז' את הנר בסוכה ולא יפסלנה מפני שצריך לישב בה למחר. אמנם הרמב"ם פוסק פ"ו מסוכה הלי"ד שמכניס בה מנורה ביום השמיני, וצ"ע במה פליגי.

7 נ"ל כי דין הגמרא הוא משום מיחזי כמוסיף מדרבנן, דכדי שלא ייראה כמוסיף צריך לגלות דעתו שעבר זמן המצוה. משום כך לרמב"ם הזמן להכניס את המנורה לבני בבל הוא בסוף יום ח', דלמחר בט' ליכא מצוה ובט' יש חשש ב"ת. ברם ביום ח' עצמו שחייב לשבת בסוכה מדין ספיקא דיומא אין חשש בל תוסיף כלל ולכן אינו עושה כלום ביום ז'. ולכאורה שיטת רש"י קשה.

8 ונראה דגם רש"י ס"ל דמדליק את הנר כדי שלא ייראה כמוסיף, אלא יש לבאר מ"ש ישיבת סוכה בשמע"צ מכל המצוות שמקיימים מדין ספיקא דיומא. והביאור, שבשלמא בשאר חיובי ספיקא דיומא הואיל ויש מצוה מדרבנן לא שייך חשש בל תוסיף, אולם בשמיני דיתובי יתבינן וברוכי לא מברכינן אין כאן קיום מצות סוכה לברך עליה כמו שמברכים על כל מצוה שעושים משום ספיקא דיומא, אלא חיוב מיוחד לשבת בסוכה בתורת שמיני עצרת ולפיכך ליכא ברכה - ומאחר דיושב בסוכה בח' בלי מצוה מיחזי כמוסיף. ולכן תיקנו חכמים - אליבא דרש"י - לעשות מעשה בז' המוכיח שאין בישיבת ח' חשש בל תוסיף, ומשו"ה מכניס בה את המנורה בז'.

9 ועיין ברמב"ם פ"ו מסוכה הלי"ג וז"ל: בזה"ז שאנו עושין שני ימים טובים יושבין בסוכה שמונה ימים וביום השמיני שהוא יו"ט ראשון של שמע"צ יושבין בה ואין מברכין לישב בסוכה וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבים מספק ואין מברכים מספק עכ"ל. ולכאורה ממה שכולל דין הטומטום ואנדרוגינוס בהל' אחת עם סוכה בשמע"צ משמע דהא דאין מברכים גם בשמע"צ הוא משום דאין מברכים על הספק. וקשה, שהרי בכל ספיקא דיומא דיו"ט שני מברכים, וכמו שכ' פ"ג מחנוכה הל"ה וז"ל:

10 ולמה מברכין על יו"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו עכ"ל, וא"כ מ"ש ישיבת סוכה בשמע"צ שאין מברכים עליה.

11 ונראה דיש ב' הלכות בתקנת ספיקא דיומא: א דין ספק, והוא מטעם מנהג אבותינו בידינו - דכיון דאבותינו בגלות לא ידעו החשבון אנו מחזיקים באותו ספק ונוהגים יו"ט שני מדין ספק; ב דין ודאי, כדי שלא יזלזלו ביו"ט שני התקינו חלות קדושת היום ודאית עליו ולכן מברכים בו דהוי יו"ט ודאי לגבי ברכות. אבל בשמע"צ מאחר שיש עליו קדושה אחרת ודאית של שמע"צ לא התקינו בו דין ודאי יו"ט של סוכות, ולכן נשאר עליו דוקא הדין של ספק ועל ספק אין מברכין.

12 שם. בגמ' - דמעייל בה מאני מיכלא. מובא בספרים שהגר"א זצוק"ל היה מקפיד להבדיל במוצאי יו"ט האחרון של פסח על שכר שהוא חמץ מפני דין הגמרא שלנו בסוכה. דעתו שבכל מצוה התלויה בזמן יש חיוב להראות שנגמר זמן המצוה. וכן היה מדקדק לאכול חדש בחוה"מ פסח משנגמר האיסור.

13 נראה לומר שמטעם זה סובר הרמב"ן בנדה נא. דמברכים את ברכת לשמור חוקיו בסוף הזמן של כל מצוות - כמו בסוף זמן ציצית - ולאו דוקא בתפילין, דצריכים להוכיח שזמן המצוה כלה וששומרים את מצוות ה' מטעם חוק ומשנגמר הזמן פקעה המצוה. ונראה כי מטעם זה מברכים על האש בהבדלה של שבת ויוה"כ, להוכיח שזמן האיסור כלה.

14 ברם לולא מעשה רבנו מרן הגר"א זצוק"ל היה ניתן לחלק שרק בסוכה יש תקנת המשנה. יש מנין מלאת של ז' ימים בסוכה ולהוסיף יום ח' על ז' הימים אסור מטעם ב"ת. לעומת זאת בחמץ ומצה אין מלאת ומנין של ז' ימים, ולפיכך מי שימנע מחמץ או יאכל מצה אחרי פסח לא יעבור בב"ת. והראייה לכך, כי לר"א כז. צריכים סוכה לכל ז' הימים וחייבים לאכול י"ד סעודות, ומוכח דיש מנין בסוכה, ולכן יש ב"ת - דיש ב"ת כשמוסיפים על מנין ומלאת של מצוה. ואפי' לחכמים יש דין ז' ימים שלמים בסוכה לכתחילה עיין ברמב"ם פ"ו מסוכה הלט"ו, והוי דין מלאת ימים ומנין. היוצא שרק בסוכה יש ב"ת אבל לא בחמץ ומצה דאין בהם דין מנין ומלאת של ימים, ולכן תקנת המשנה איננה בחמץ ומצה.

15 שם. משנה - מחזקת שלשה לוגים. רש"י מפרש דלרבנן שזהו הפחות שבנסכים והיא רביעית ההין יין הנסך לכבש. ור"י פליג ע"ז וסובר ששעור נסוך המים לוג. ונראה דלרבנן המחייב של נסוך המים הוא קרבן התמיד ולכן משערין בשעור נסך קרבן. ברם לר"י מצות נסוך המים אינה מדין נסכי הקרבנות אלא מצוה נפרדת ומשערין בשיעור מיוחד שלו - לוג.

16 שם. משנה - הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו. אע"פ שהצלוחית היתה כלי שרת, לא נתקדשו המים עד שהגיעו לעזרה דאין כלי שרת מקדש מחוץ למקדש שלא במקומו. לפיכך תקעו הריעו ותקעו כשהגיעו לשער המים, כי באותו רגע התקדשו המים ונשלמה מצות השאיבה. ונראה להוסיף כי בשאיבת המים יש שני קיומים: א השאיבה; ב הבאת המים למקדש. בשעת הקיום השני תקעו והריעו ותקעו דהוי גמר המצוה דשאיבה.

17 שם. משנה - לשער המים. שער זה נתקדש למצות שאיבת המים דזוהי עיקר מצותו של שער הזה. והנה הלכה היא במקדש שהנכנס בשער צפון יוצא בשער דרום, ראה יחזקאל מו, ט - ובבא עם הארץ לפני ד' במועדים הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב, דיש קיום ביאת מקדש וכן קיום יציאה מהמקדש בשער אחר. דין זה של מצות ביאה למקדש דורש שמי שבא למקדש יראה את כל המקדש ולא רק את מקצת המקדש, והוא קיום מיוחד בביאה למקדש וביציאה מהמקדש.

18 לגבי בהכ"נ איתא במס' מגילה כט שהנכנס לבהכ"נ להתפלל מותר לעשותו קפנדריא, ולגירסא זה אין שייכות לדיני ביאה ויציאה במקדש. אולם הגר"א גורס "מצוה". ונראה שלדעתו דומה בהכ"נ למקדש שיש דין במקום קדוש לראות את כל המקום כדי להראות חיבה למקומות קדושים. יוצא שהוא דין בחיבת מקומות קדושים אבל אינו דין מיוחד במצוה של ביאה ויציאה מהמקדש. שאיבת המים והבאתו דרך שער המים מצות ביאה והבאה למקדש היא. שונה נסוך המים מנסכי היין, כי בנסכי היין ליכא קיום הבאה למקדש משא"כ בנסוך המים. חלק ממצות שאיבת המים היא להביאם למקדש וקראו את השער על שם מצוה זו.

19 שם. תוס' ד"ה שני וכו' - צלוחית שהיו ממלאין בחול היתה מקודשת. יש להתבונן למה לקחו דוקא כלי שרת לשאיבת המים, והרי אין כלי שרת מקדש חוץ למקדש.

20 ונראה, ששאבו בכלי שרת לא לקדש את המים בשעת השאיבה אלא דין במצוה של שאיבה שישאבו את המים בכלי שרת. והביאור לכך - כי יש צרוף בין השאיבה לקדוש המים בכניסתם לשער המים בעזרה. כשהמים מתקדשים בכניסתם לעזרה אז למפרע נהיית השאיבה מצוה, אבל אם לא יתקדשו המים ליכא מצוה בשאיבתם. מצות השאיבה תלויה ועומדת בקדוש המים בכניסתם לעזרה, ומשום כך שאבו דוקא בכלי שרת כדי לצרף את מעשה השאיבה בחול עם קדוש המים בעזרה - עי"ז שהכלי שבו שואבים מקדש בכניסה לעזרה. לפיכך בעת השאיבה בחול שאבו דוקא בכלי שרת. עקב הנ"ל, נ"ל שבשבת ששאבו מע"ש בכלי חול וקדשו למחרת ביום השבת בכלי קדש ליכא קיום מצוה בשאיבת המים, שהרי משתמשים בכלים שונים בזמן השאיבה ובזמן קדוש המים.

21 שם. בא"ד - וי"ל דספלים היו קבועים בסיד ולא כלים נינהו דנחשבין כגופו של מזבח וכו'. עלינו לבאר את דבריהם. ונראה בכוונתם דדין מעלין בקדש נאמר בקיום אחד בהעברה מכלי שרת לכלי שרת שחייבים לפנות את החפצא - למשל את לחם הפנים - מכלי כסף לזהב ולא להיפך. אך בקיום ההקרבה על המזבח אין קיום שימה בכלי שרת; מותר להוציא החפץ מכלי שרת של זהב להקריבו על מזבח של כסף וסיד שהרי יש כאן שני קיומים שונים לגמרי. כלי שרת, ב הקרבה על המזבח - וכל הדין דמעלין בקודש אינו שייך. עוד י"ל, דע"פ דין - הקרבה על מזבח נחשבת עליה בקדש.

22 וראוי לעיין האם מותר להעביר אתרוג בחג הסוכות מקופה של כסף לקופה של עץ. האתרוג חפצא של מצוה הוא אבל הקופות אינן כלי שרת. ומסתבר דההלכה נאמרה דוקא בכלי שרת ולא בשאר כלים המשמשים בתורת תשמישי מצוה. ובביאור החילוק נ"ל שרק בכלי שרת דהוויין קדושים נאמר הדין דמעלין בקודש, משא"כ בקופת אתרוג דאינה קדושה. עוד ניתן לחלק דבכלי שרת קבלת הכלי הוי חלות קיום שהחפצא יהא מונח בתוך הכלי וממילא יש דין שאסור להוריד בקדושה ולהעבירו מזהב לכסף. לעומת זאת בקופת האתרוג אין חלות קיום בהנחת האתרוג בקופה וממילא אינו נוגע ומשנה אם מעבירין האתרוג מזהב לכסף. עוד י"ל שכלי שרת של זהב עדיף בקדושתו משל כסף ככתוב בתורה בעשיית המשכן וכליו, אבל בקופת אתרוג אין יתרון לזהב, כי רק היכא דכתיבא כבכלי שרת יש מעלה לזהב על הכסף ולא בכלי חול.

23 תוס' ד"ה כמין. לרש"י המים והיין יורדים בראשונה על גבי המזבח ומשם לשיתין. לרש"י יש קיום הקרבה ואכילת המזבח בנסכי מים ויין. ויל"ע לרש"י מה הדין בדיעבד אם מנסך ע"ג המזבח ולא לשיתין, האם עיקר הקיום הוא באכילת המזבח בלבד על גגו ויוצא או"ד דקיום הנסוך לשיתין מעכב, וצ"ע.

24 גם שיטת התוס' דאין מנסכין אלא לשיתין דורשת עיון, כי לכאורה אכילת מזבח שייכת דוקא ע"ג גגו של המזבח ולא בשיתין. ויתכן דאליבא דתוס' אין אכילת מזבח דין בנסכים ולכן סוברים שמנסכין רק לשיתין ולא על גבי המזבח - שלא כרש"י. א"נ י"ל, עפ"מ שכתבו התוס' לעיל מח. ד"ה שני דמאחר דהספלים היו מחוברים א"כ כגופו של מזבח הם, לפיכך אין צורך לנסך על גגו של המזבח דאף בנסוך לשיתין יש חלות הקרבה ואכילת מזבח.

25 ועיין ברמב"ם פ"י מתמידין הל"ו וז"ל: כל שבעת ימי החג מנסכין את המים על גבי המזבח עכ"ל. ונראה מהרמב"ם דדוקא נסוך המים והיין בחג מחייבים נסוך בספלים ושיתין על גבי המזבח אבל לא נסוך היין בכל השנה כולה, שהרי בנסוך היין בכל השנה כולה כותב בפ"ב ממעה"ק הל"א שמנסכים דוקא על היסוד ועיין בראב"ד שם. ועולה השאלה מ"ש הנסכים בחג מבכל השנה כולה.

26 ונראה שסובר שדין הנסוך בחג שונה הוא מבכל השנה כולה, דבכל השנה כולה היין נתנסך על היסוד ולא על גבי המזבח כי אין בנסכים בכל השנה כולה דין הקרבה ואכילת מזבח, אבל בחג היין והמים מתנסכים על גבי המזבח דרך הספלים, כי ישנו בנסכיהם - בנסוך היין והמים בחג - דין מיוחד של אכילת מזבח ועיין לקמן בשעורים. משום כך דוקא בחג מנסכים בשיתין ולא בחול, דסובר שיש בנסוך לשיתין דין אכילת מזבח.

27 עוד יתכן לומר בדעת הרמב"ם, דבעצם ס"ל דרק ע"ג מערכה האש הוי אכילת מזבח ולא חשיבה ירידה לספלים כאכילת מזבח. אלא דס"ל דיש בנסכי החג שני קיומים - קיום בקרבן תמיד כמו בכל השנה כולה ובקיום התמיד מנסכין ליסוד ולא צריכים ספלים, וקיום מזבח מיוחד מדיני החג - ודומה לזקיפת ערבה ע"ג המזבח שאינו קיום קרבן כלל אלא קיום מזבח לעצמו, והואיל ובנסוך המים והיין בסוכות יש קיום מזבח כערבה, זקוקים הם לספלים מעל גבי המזבח ולא היסוד כבכל השנה כולה. ולפי"ז ניתן לומר שגם רש"י ס"ל הכי, דהוא מצריך גגו של המזבח לא מדין הקרבה ואכילת מזבח כנ"ל אלא מדין מיוחד של קיום המזבח בחג כמו זקיפת הערבות.

28 שם. במשנה - כדי שיהו שניהם כלים בבת אחת. הך דינא שיהו שניהן כלין בב"א הוא כדי שיהא צרוף בין שניהם כי בכך תחול השירה על שניהם. והטעם לזה הוא דאין שירה בלי נסכים של יין וע"י זה ששניהם כלין בב"א חלה השירה גם על ניסוך המים.

29 באמת יש ב' דינים של שירה: א שירה שהיא קיום קרבן וזה דוקא על יין; ב שירה המהוה בעצמה קיום מקדש, כמו בקרבן פסח, דאין בפסח נסכי יין ושרין בעת הקרבת הפסח בתורת מצוה של שירה במקדש ולא כמצות שירה על הקרבן. השירים כל הלילה בשמחת בית השואבה היו מצות שירה במקדש כשלעצמה. בשעת הניסוך יש קיום של שירה על הקרבן דאין אומרים שירה על קרבן אלא על ידי יין נסכים.

30 יש לעיין במצות שירה בהבאת ביכורים, אי הוי קיום שירה על הקרבן כמו שירה על נסכי יין או דהוי קיום שירה במקדש. ולכאורה הוי קיום מקדש ולא קיום קרבן, אבל בגמרא ערכין יא איתא א"ר מתנה מנין לביכורים שטעונין שירה אתיא טוב טוב מהכא, דחיוב שירה בביכורים נלמד מקרבן. ומשמע דהוי' קיום שירת קרבן כמו בשירה על היין. הרמב"ם משמיט את הדין דביכורים טעונים שירה ויתכן שסובר שגם בביכורים יש שירה רק כשמביאים ביכורי יין כבנסכים של קרבן ולא בשאר פירות. ברם הירושלמי פרק שני מבכורים הל"ג מביא מקור אחר מהבבלי לשירה בבכורים, ולכאורה דעת הירושלמי שמהוה מצות שירה במקדש עי' בתוס' ערכין יא ד"ה מנין.

31 עיין ברמב"ם פ"ג מכלי מקדש הל"ג וז"ל: ואין פוחתין מי"ב לוים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן כו' ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה עכ"ל. ועיין שם הל"ו וז"ל: בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח בשחיטת פסח ראשון ובשחיטת פסח שני ביום טוב הראשון של פסח וביום הראשון של עצרת ובשמונה ימי החג וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת עכ"ל.

32 ולכאורה פסקי הרמב"ם עומדים בסתירה, דפסק דעיקר שירה בפה הל"ג ובסוגיא לקמן נא איתא דאם עיקר השירה בפה אין שירה בכלי דוחה שבת, ומאידך הוא פוסק הל"ו דבי"ב יום בשנה השירה בחליל - דהוי כלי - דוחה שבת, וצ"ע. ולפי הסברנו שיש ב' דינים של שירה, י"ל דהוא פוסק דעיקר השירה בקרבן היא בפה ושירה בכלי בעבור קרבן אינו דוחה שבת. כ"ז מדין שירה על הקרבן בעת ניסוך היין, אולם י"ב ימים אלו מחייבים שירה של מקדש והחליל במקדש דוחה שבת. בי"ב ימים אלו החליל הוא דין בעיקר השירה דמקדש כי אין זו חלות שירה על קרבנות אלא שירת מקדש בתורת עצמה, ובשירת מקדש שירה בכלי מעיקר דין שירה היא.

33 שם. משנה - עירה של מים לתוך של יין ושל יין לתוך של מים יצא. פשטות המשנה היא שמנסך המים לתוך ספל היין והיין לספל המים ויוצא. ברם הרמב"ם מפרש שעירב המים והיין ביחד, וז"ל פ"י מתמידין הל"ז: ואם עירה המים לתוך היין או היין לתוך המים ונסך שניהם מכלי אחד יצא עכ"ל. וצ"ע, הרי יין מזוג פסול לנסכים ב"ב צז., וא"כ למה מכשיר לנסוך בחג תערובת של מים ויין - הא הוי יין מזוג.

34 וצ"ל דאין יין מזוג פסול לניסוך בכל השנה מפני שאינו יין - דהא לגבי כמה דינים בתורה חשוב יין מזוג כיין, אלא דפסול הוא במעשה הניסוך, כי אין מעשה ניסוך חל עם מים, ורק ביין - דבכל השנה כולה אין מים בר ניסוך. ולכן אם מערב המים עם יין הנסכים ומנסך בהם מופקע הניסוך, וההפקעה דמעשה הניסוך פוסלת הניסוך ביין מזוג. כל זה בנסכים דכל השנה, אולם בחג - הואיל וניסוך המים הוי חלות שם ניסוך בתורת עצמו, אם מוזג ומנסך היין והמים ביחד יוצא, דחלק המים נתפס בחלות מעשה הניסוך כמו חלק היין.

35 ועיין ברמב"ם פכ"ט משבת הלי"ד שפוסק וז"ל: אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור אפי' כטיפת החרדל בחבית גדולה אין מקדשין עליו כך אנו מורין בכל המערב עכ"ל. לרמב"ם אין מקדשין על יין שמעורב בו דבש כי תערובת וו פסולה לנסכים ואין מקדשין אלא על דבר שמנסכים בו. ולכאורה איסור הדבש דין הוא במעשה הניסוך ע"ג המזבח שאסור להביא דבש על המזבח, אבל אינו פסול בחפצא של היין, ובכך דומה ליין מזוג דאינו פסול בחפצא של היין לנסכים. והנה מקדשין על יין מזוג, דכל שאינו פסול חפצא כשר היין לקידוש, וא"כ מ"ש יין בתערובת דבש שאין מקדשין עליו מיין מזוג שכן מקדשין עליו?

36 וצ"ל שהרמב"ם סובר שתערובת דבש פוסלת את עצם החפצא של יין לניסוך ולפיכך פסול לקידוש, אבל יין מזוג שאינו פסול בחפצא של הנסכים אלא פסול במעשה הניסוך ולכן מקדשין על יין מזוג ולא על יין בתערובת דבש.

37 ובאותה הלכה כתב וז"ל: ויש מי שמתיר לקדש עליו ואומר לא נאמר היין הראוי לנסך ע"ג המזבח אלא להוציא יין שריחו רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין על אחד מהן עכ"ל. ונראה שהיש מי שמתיר סובר שתערובת דבש אינה גורמת פסול בחפצא של היין לנסכים אלא גורם חלות דין איסור במעשה הניסוך ומשו"ה כשר לקידוש.

38 אמנם הרמב"ם אינו כותב במפורש בהלכותיו שיין מזוג פסול לנסכים - הדין המובא בספרי ובמס' ב"ב. ויתכן דסבר שמזוג אינו חלות פסול לנסכים לא בחפצא ולא במעשה, אלא שפשוט שחלק המים אינו עולה לשיעור הניסוך, משא"כ לגבי קידוש היום שהמים כן עולים לשיעור רביעית. לדעתו הדין דגמ' הוא דין פשוט בשיעורין בלבד אבל אין כאן הפקעה בכלל - לא בחפצא ולא במעשה. ולכן אין זה נוגע לקידוש דלא הושווה קידוש לניסוך לגבי שיעורין.

39 שם. במשנה - שפעם א' נסך א' ע"ג רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן. חידושי אגדה. יש להעיר, מדוע רגמוהו דוקא באתרוגים. ונראה דהרבה הלכות בחג הסוכות מיוסדות בתורה שבע"פ כגון נסוך המים וכו'. גם שהאתרוג הוא פרי עץ ההדר ידוע רק מהלל"מ כדאיתא בהקדמה לפישה"מ לרמב"ם. בזריקת אתרוגים על המנסך שלא קבל את ההלל"מ של ניסוך המים בחג נאמר לו שאם מסרב לקבל את התורה שבע"פ לניסוך המים מנין לו שפרי עץ הדר הכתוב בתורה הוא אתרוג - אולי פרי אחר הוא, וכשם שמקבל את המסורה בע"פ דפרי עץ הדר הוא אתרוג כן צריך לקבל המסורה של ניסוך המים.

40 והנה, לרמב"ם עיקר השמחה דסוכות היא שמחת בית השואבה והיא שמחת החסידים ואנשי מעשה, וז"ל פ"ח מלולב הלי"ב - י"ד: אע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהן בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנא' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים וכיצד היו עושין כו' והיאך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין בכנור כו' ומי שיודע בפה בפה כו' מצוה להרבות בשמחה זו ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות וכו'. ויש לבאר למה דוקא החסידים היו בראש המשמחים. ונראה לומר עפ"מ שפירש בספר בית הלוי שבמתן התורה דלוחות הראשונות לא היה חילוק בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, דכל התורה כולה היתה בכתב חרות על הלוחות הראשונות, וכשנשתברו הלוחות האלו ניתנה התורה בשניה בזכות משה רבינו שזכה בכך לקרני ההוד, והקדושה דקרני ההוד ששרתה על פניו של משה היתה קדושת התורה שבעל פה שניתנה למשה במתנה ביוה"כ ושאז המסורה דתורה שבעל פה התחילה ממשה ליהושע ויהושע לזקנים וכו'. ומאחר שהלוחות השניות ניתנו ביוה"כ, יוצא דיוה"כ הוא יום מתן תורה - ובעיקר ביוה"כ ניתנה התורה שבעל פה. ובכן חג הסוכות הוא הזמן דשמחת בעלי המסורה דחוגגין את מתן התורה שבעל פה ביוה"כ, ולכן רוב ההלכות דסוכות תלויות בבעל פה כגון הלכות מחיצין וניסוך המים וכו'.

41 מאידך במורה נבוכים ח"ג פמ"ג כותב הרמב"ם שעיקר שמחת חג הסוכות היא לשמוח על ארץ ישראל ופירותיה, אבל זה שלא כמשמעות הלכותיו ביד החזקה. ואמנם כלל גדול אצלנו שאין להקשות על סתירה שבין ספר היד לספר מורה הנבוכים, כי כן קבל רבינו שליט"א מפי זקנו מו"ר הגר"ח זצוק"ל, וזקנו זצ"ל קבע כך כמופלג גדול בספר מורה נבוכים שרצה לכתוב עליו פירוש. גם חשב לכתוב הערות על הספר מנחת חינוך. ברם שתי המחשבות לא יצאו לפועל מפני טרדות הזמן; וחבל.

42 שם. משנה - ממלא מן הכיור. עיין ברמב"ם פ"ה מביאת מקדש הלי"ב דכל המימות כשרין לקדוש ידים בין מים חיים בין מי מקוה. יוצא שלדעתו גם מי מקוה שאינם מים חיים כשרים לניסוך המים בחג. זה בניגוד לבעלי התוס' במעילה יב. וברשב"ם בב"ב עט. הסוברים שניסוך המים זקוק דוקא למים חיים ממעין. בכל אופן גם לרמב"ם צ"ל שלכתחילה יש הדור לנסך עם מים חיים. ולכאורה היה נראה לומר שמעשה השאיבה זקוק למים חיים, אלא שאין זה נכון שהרי בשבת היתה שאיבתה בע"ש בכלי חול שאין בה קיום מצות שאיבה. ע"כ צ"ל שבמעשה הניסוך עצמו יש הדור במים חיים. ועיין ברש"ש על משנתינו.

43 שם. במשנה - מן הכיור. מי כיור אינם קדושים בקדושת הגוף אלא בקדושת דמים למצוותם. ראייה לכך מדין מי סוטה ברמב"ם פ"ד מסוטה הל"ו וז"ל: אמרה טמאה אני אע"פ שנמחקה המגילה המים נשפכין מפני שאין בהן קדושה ע"כ. וצ"ע, כיון דמי סוטה מהכיור, והמים קדושים הם דהא הכיור הוי כלי שרת וכלי שרת מקדש מה שבתוכו, למה פסק הרמב"ם דנשפכין מפני שאין בהן קדושה.

44 ביאר הגר"מ זצ"ל, שהרמב"ם סובר שאינם קדושים בקדושת הגוף, דא"כ היה אסור לאבדם דכתיב "לא תעשון כן", אלא קדושים בקדושת דמים למצותם, ומשנתקיימה מצותם - כי הסוטה הודתה - מותר לאבדם ביד ולשפכם דפקעה קדושתם משנתקיימה מצותם. אבני ההיכל נמי קדושות בקדושת דמים למצוותם בלי קדוה"ג. ולפיכך פוסק הרמב"ם שאין להם פדיון אבל יוצאות לחולין במעילה פ"א מבית הבחירה הלט"ו, ופ"ו ממעילה הל"ה, ולכאורה פסקיו סותרים אהדדי, דאם אין להן פדיון מדוע יוצאות לחולין במעילה. ותירץ הגר"מ זצ"ל דכל דבר שקדוש בקדושת דמים למצותו יוצא לחולין במעילה. רק קדושת הגוף אינה יוצאת לחולין במעילה אבל קדושת דמים יוצאת לחולין במעילה. אבני ההיכל הואיל וקדושות בקדושת דמים מתחללות ויוצאות לחולין במעילה, דחלול קדושה במעילה נוהג בכל קדושת דמים. אך אין פדיון לדבר שקדוש למצותו כאבני ההיכל כל זמן שעומד למצותו, ולכן אבני ההיכל דקדושות בקדו"ד למצותן אין, להם פדיון. לפי"ז דין הלינה במי כיור אינו מטעם קדושת הגוף אלא מדין מצותם.

45 וכן בקוע עצי המערכה מקדש את העצים בקדושת דמים למצות המערכה ע"ג המזבח בלי קדוה"ג, והטעם כי הקרדום אין לו תוך ע"כ מדברי הגר"מ זצ"ל.

46 שם. בגמ' - הנהו תרי מיני. חידושי אגדה. מסתבר שהספור בא כאן ללעוג על הצדוקים המפרשים פסוקים כמשמעם בלי מסורת תורה שבעל פה והאיך ע"פ דרכיהם המקולקלים מעוותין הם אפילו את פשטם של המקראות כדמוכח מהפשטים של הבאי שאמרו בפסוקים.

47 ששון ע"פ לשון הקודש מציין את הרגש הפנימי ושמחה מציינת את המעשה החיצוני, וכמש"כ שש אנכי על אמרתך - הרגש הפנימי, וכי בשמחה תצאו - המעשה החיצוני.

48 שם. בגמ' - ת"ר כל העולים למזבח. "עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל חוץ מן ניסוך המים וניסוך היין", דאע"פ שכל פינות שאתה פונה לא תהיינה אלא דרך ימין אבל כאן כדי שלא יתעשנו הנסכים בעשן נפנין מיד לשמאל. ועיין ברמב"ם פ"ז ממעה"ק הלי"א - י"ב שמביא עוד עצה ממשנה בתמיד והוא שיקיף בידים ריקניות את כל המזבח דרך ימין וכשיגיע לשיתין יושיטו לו את הנסכים, אלא דהמשנה בתמיד לג: מיירי בכ"ג ורמב"ם פוסק דשייך בכל כהן. ויש לתמוה דאם הולך בידים ריקניות על המזבח ואינו עוסק בניסוך מדוע שייך כל הדין דכל פינות שאתה פונה, דלכאורה דין זה לא שייך אלא היכא דיש קיום מצוה בהילוכו כמו להקטרה ולניסוך אבל כשהולך בידים ריקניות היאך שייך דין דכל פינות שאתה פונה הרי אינו עושה שום קיום בהילוכו.

49 וע"כ דיש קיום בסתם הליכה ע"ג המזבח ולכך יש דינים בזה כמו כל פינות שצריך לעלות דוקא דרך הכבש ולא דרך אחרת. ונראה דכן בירידה מן המזבח יש קיום כמו שכ' וירד מעשות החטאת ולכן יש דין דכל פינות בירידה.

50 אך עיין ברמב"ם פי"ד מתפלה הלי"ג דכשמחזירין הכהנים את פניהם אחרי ברכת הכהנים מן העם יפנו דרך ימין, וז"ל, כשמחזירין הכהנים את פניהם לציבור לברכם וכשמחזירין פניהם מן הצבור אחר שמברכין לא יחזירו אלא על דרך ימין בכל מקום וכן כל פינות שיהיה אדם פונה לא יהיו אלא על דרך ימין, עכ"ל. וצ"ע, דלכאורה בהחזרת פניהם אחרי הברכה מן הצבור אין קיום.

51 אלא דעיין ברמב"ם פי"ד מתפלה הל"ד וז"ל: כשישלימו הכהנים ג' פסוקים מתחיל ש"ץ ברכה אחרונה של תפלה שהיא שים שלום והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש וקופצין אצבעותיהן ועומדין שם בדוכן עד שיגמור הברכה וחוזרין למקומן עכ"ל. ונראה דיש קיום עמידת הכהנים בדוכן בשעה שהש"ץ מברך ברכת שים שלום, דהוי' תפלה בעד קבלת ברכת הכהנים ע"י הקב"ה כדכתיב ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם. הש"ץ, ועל ידו הציבור, מתפללים שהברכות תקוימנה, דהוי' הלכה בסדר ברכת הכהנים והיא גמר הקיום של הברכות. משום כך שייך הדין דכל פינות בשעה שהכהנים פונים מן העם כלפי הקודש לעמוד בדוכן עד שיגמור הש"ץ ברכת שים שלום, ולכן סידרו חז"ל ברכת שים שלום אחרי ברכת כהנים, עיין במגילה יח. ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים דכתיב ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם, ברכה דהקב"ה שלום. שנא' ה' יברך את עמו בשלום, ע"כ.

52 שם. בגמ' - כיון דאמר מר כו' של מים אתי לאשחורי. לפירש"י בעירה של יין במים ניחא, כמו שכתב בד"ה אתי לאשחורי לפי שפעמים מחליפין. ברם לפירוש הרמב"ם הנ"ל שהביאור הוא שעירב המים והיין ומזגם ביחד ואח"כ ניסך שניהם מכלי אחד, צ"ע דאולי מנסך הוא את המזוג דוקא בספל היין.

53 וי"ל שיש שני קיומין בניסוך המים: א קיום בקרבן תמיד כמו שיש בניסוך היין; ב וקיום מזבח בפני עצמו. הראייה לכך שיטת הרמב"ם הנ"ל שדוקא בניסוך בחג מנסכים על גבי גג המזבח משא"כ בכל השנה כולה שמנסכים יין ע"ג היסוד. ונראה שסובר שניסוך היין בכל השנה כולה מהוה קיום קרבן דוקא אבל בחג ניסוך המים הוי קיום מזבח וזקוק לגג המזבח. מאידך גיסא, מהא שפוסק פי"ט ממעה"ק הל"ג שהמנסך בחג ג' לוגי מים בחוץ חייב, מוכח שיש בניסוך המים גם קיום קרבן ולא רק קיום מזבח.

54 והנה, מדין קיום קרבן אין נ"מ באיזה ספל מנסך את המים. ברם מדין קיום מזבח חייב לנסך את המים דוקא בספל המים שע"ג המזבח, ולפיכך חייב לנסך את המזוג בספל של מים ולא בספל של יין. ונראה בטעם הדבר, דדוקא בספל מים יש קיום מזבח שהרי ספל המים נמצא במערב המזבח ושל יין במזרחו ובניסוך המים בעינן לפני ה'. בקיום קרבן אין נ"מ בין הצד המערבי או המזרחי, משא"כ בקיום מזבח שיש בו דין לנסך לפני ה' והוא בספל במערב.

55 שם. בגמ' - שלא יראה מזבח פגום. וז"ל רש"י מפני הכבוד עכ"ל. יתכן שהוא מפני כבוד הכהנים שמוטלת עליהם שמירת המקדש ובכלל זה שלא יפגם המזבח - ועכשיו שנפגם נכשלו בשמירה - ויתבזו אם הפסול יראה לרבים.

56 ויל"ע אם כלי אחר - כגון המנורה - יפסל, האם מכסים את הפסול מעיני הרואים. וניתן לומר ששונה המזבח משאר כלי המקדש, שהרי בבית שני היה מקדש בלי ארון הקודש, ונראה מזה כי שאר הכלים אין מעכבים בהכשר המקדש חוץ ממזבח החיצון. כשחסר מזבח יש פסול בעצם קדושת המקדש והכשרו, ומשום כך נפסל דם בפגימת המזבח, ולכן אין ביכורים משנפגם המזבח. ומכיון שהמזבח מהוה חלק מעצם קדושת המקדש, יתכן שדוקא פגם זה מכסים משום בזיון המקדש ולא פסול כלי אחר. שתי חנוכות המזבח נמצאות בתורה; בפרשת פקודי במשיחת כל כלי המשכן, ובפרשת נשא בחנוכת הנשיאים. הראשונה היתה בתורת כלי כשאר כלי המקדש, אבל השניה כחנוכת המשכן עצמו, כי עצם קדושת המשכן ומקדש תלוי' במזבח. בהתאם לכך קוראת התורה בפרשת נשא חנוכת המשכן - חנוכת המזבח.

« רשימות שיעורים על סוכה מ״ז ע״ב רשימות שיעורים על סוכה מ״ט ע״א »